קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ט' שבט תש"ל


"סיום ספר תורה לקראת משיח" – ערב יו"ד שבט תש"ל

ערב שבת. השעה שתים וחצי אחר הצהריים, בית המדרש ב"770" מלא מפה אל פה. מבעוד בוקר סיימו אנשים את עבודותיהם ועסקיהם. עקרות הבית "גנבו" מן הלילה כדי להכין סעודות שבת למשפחותיהם ולאורחיהם וגם הן נמצאות כאן בהמוניהן.

הכל – תושבים ואורחים – "תפסו עמדות" (וכרגיל נמדד השטח ב"770" הן ברוחב והן בגובה...) ההמון נראה, בלע"ר, כים סוער כשגליו עולים ויורדים. מן הפתחים נוהרים אחרוני האצים-רצים ונבלעים בסבך-האדם הענקי.

לפתע עוברת קריאת "הס" מאיש לרעהו דרך כל ההמון: ה"ים" נבקע וכבמטה פלאים נפלסת מאליה דרך בין חומות האנשים. הנשימה, החסידית החמה, נעצרת לרגע. בשביל שנוצר צועד בבראש הרב ר' אלי' סימפסון, מיקירי ונכבדי זקני החסידים, ובזרועותיו ספר-תורה-של-משיח. אחריו הולך כ"ק אדמו"ר שליט"א כשתיבה סגורה בידיו הקדושות.

הרבי שליט"א התיישב במקומו, לאחר שהונח ספר התורה על השלחן לידו. אלפי לבבות סערו בדממה דרך המבטים מכל הצדדים שהודבקו אל נקודה אחת שממנה הקיפו שתי עינים עמוקות – את כל הקהל הגדול במבט נשמתי מלטף של רועה ישראל.

הרבי שליט"א משוחח... "ערב שבת קודש אחר חצות" קולו של הרבי נטען לפתע בשגב מאופק, כמעיין רותח הנחסם בכיסויו, והוא מזמין את כל ישראל להשתתף ב"סיום". דבריו של מנהיג ישראל מהדהדים בבת-קול כלל-עולמית הבוקעת גדרים וחומות: "לכל בני ישראל בכל מקום שהם... הן אלה שבארץ הקודש, תבנה ותכונן במהרה בימינו, הן הנמצאים בחוץ-לארץ, ובודאי אלה השרויים בשביה, במצור ובמצוק בגלות שבתוך גלות"... ונשמות ישראל הקשיבו אף הקשיבו!

הזמן הוא בלתי רגיל, ולכן אופן ההזמנה הוא על ידי אמירה בצבור את הפרק העשרים שבתהילים: "למנצח וגו' יענך". הרבי ביקש שהזקן שבחבורה שמונתה בשעתו ע"י כ"ק אדמור נ"ע ל"ועד הספר תורה" יאמר בקול רם את פרק התהלים פסוק בפסוק, וכל הצבור יחזור עליו. משורת זקני החסידים קם הרב החסיד רבי שמואל לעווויטין – דמות נעלית בלתי רגילה מסוג החסידים, משפיעים, רבנים וחכמים שבדורות עברו.

הרבי שליט"א קם ממקומו. הקהל זע לרגע ומיד נשאר עומד בצפיה דמומה. קולו של רבי שמואל, הרועד מהתרגשות, גובר והולך. סיים הפסוק הראשון ומיד הדהדו "קולות מים רבים אדירים" של הקהל הנרגש בסער רועם, שכמותו נשמע לעתים רחוקות ביותר. מפסוק לפסוק עולה קולו של שליח הצבור ולעומתו, כגלי ים סוער, הולך וגובר ה"מענה" של הקהל. דמעות פורצות את מכסי העינים.

ניגובי מצח מלאי זיעה ועינים לחות. תחושה של חווית רעידת אדמה הרת עולם בלב פנימה או של מפל זרם אדיר של שטפון במעמקי הנשמה. הרבי שליט"א יושב שוב על מקומו ועל פי רמז ממנו הוחל בזמרת שירי כל נשיאי חב"ד, החל מניגונו של אדמו"ר הזקן בן ארבע הבבות, וכך הלאה. עין אנוש אינה רואה ואוזן אדם אינה שומעת את המתרחש בעולם הנשמות. אך אי שם עמוק-עמוק מרגיש החוש החסידי: אבות החסידות לדורותיהם באים במגע נשמתי עמנו כאן.

שוב מתרומם הרבי שליט"א, ובד בבד נעה כל ההתכנסות. הוד דמותו של הרבי במלוא קומתו, מוקף שרשרת זקני החסידים על פניהם מביעי הדבקות ועטורי הדרת לובן, ו"לעיני כל ישראל" נפרשת יריעות ספר התורה הפתוח. קול דממה דקה של גלילת קלף ושל כתיבת נוצה, אות אחר אות, לאט-לאט, על ידי הסופר הישיש, והרבי אינו גורע אף כהרף עין את מבטו מן האותיות הקדושות. הכל מסביב – זקן ונער, גדול וקטן – עוצרים נשימתם במתיחות של יראת הכבוד.

לפני כתיבת האות האחרונה, מגיש הסופר את הקולמוס לרבי שליט"א, ומכבדו בכתיבה. הרבי מחזיר לו את הקולמוס בחזרה, ומורה לו שיהיה שלוחו לכך.

"אתה הראת", פסוק בפסוק כבהקפות שמחת-תורה, על ידי אישי חב"ד הנכבדים שעל פני תבל, "נציגי" מדינה ומדינה, והפסוק הראשון והאחרון נאמרים ע"י הרבי שליט"א בעצמו. לאחר מכן נגלל ספר התורה ומעוטף ב"מעיל", ומתגלה תוכן התיבה שהביא אתו הרבי: "כתר תורה" מוזהב שכ"ק אדמו"ר שליט"א עיטר בו את "עצי החיים" של הספר. הרבי שליט"א לוקח את ספר התורה בזרועותיו. "חופה" נפרשת על גביהם וכשחשובי העדה מלוים אותם בנרות צעד הרבי לאטו עם ספר התורה לכיוון ארון הקדש הגדול שבבית מדרש חב"ד.