קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ט' תשרי תשכ"ה


עריוהכ"פ: לא הי' לעקאח. לפני כל נדרי בא הרבי מביתו לחדרו ואמר את הברכה, אח"כ ירד הרבי למטה ועמד על השולחן ואמר ברכה, ואני לא זוכר את הברכה. אז ניגש רז"ג וביקש מהרבי שיחזור על הברכה, הרבי לא רצה. אח"כ עמד עוד הפעם הרבי, ואמר את הברכה בשינוי קצת. בלילה שרו דרכך והרבי עשה עם היד לשיר, וגם שרו אנו עמך. בלילה שרו אבינו מלכנו הרבה זמן.

בענין כל נדרי, עמד על יד השולחן עם הס"ת מטעלשעווסקי. לפני כל נדרי, אמר תהלים בשקט, והרבי שאל עם החזן כבר התחיל, ואח"כ שאל מי שומע? ואמר בקול ואח"כ בכל נדרי שאל הרבי עם אמר על דבר המקום, וענה שכן.

הרבי לא חילק היום לעקאח. אומרים שיחלק בהושענא רבא.

בשעה 4 אחה"צ התפלל מנחה וביקש מאחד המזכירים לתקוע מסמר במקום שישב בו.

ביקש שתפילה אחת לפחות יתפללו (כל יום) בביתה עד לאחרי שבת, כולל יום כיפור*.

בשעה 6 לפנות ערב הלך למקווה. כשחזר היה לבוש עדיין במעיל הקרוע. נכנס לחדרו ויצא כשפניו מכוסות בטלית ובירך את התמימים שהמתינו לו. היו דחיפות איומות. היה ניכר מאוד שהרבי מתאפק מלבכות.

נוסח ברכת התמימים השנה היה "וידבר וגו', יברכך גו' ושמו גו' ואני אברכם. יברככם השי"ת בשנת הצלחה בלימוד הנגלה ובלימוד החסידות מתוך יראת שמים ואהבת השם, והלימוד יביא לידי מעשה, קיום המצוות בהידור ובנקודתו בעבודת התפילה. שיתעוררו בתשובה אמיתית, תשובה עילאה מתוך שמחה ושיומשך בחתימה וגמר חתימה טובה על כל השנה כולה בטוב הנראה והנגלה למטה מעשרה טפחים".

אלו הן הדקות בהן מודגש ביתר-שאת ה"אם כבנים" וכל בחור רוצה לזכות ב"אחת בשנה". נכנס לחדרו ויצא כעבור שתי דקות. נכנס לאולם למטה, עלה על שולחן והתחיל לברך את הקהל. הקהל, שהיה מועט שכן הדבר היה בהפתעה, ברובו לא קלט את תוכן הברכה (מעטים שמעו בקושי), שנוסף לכל, נאמרה בעיניים עצומות ופניו בעלות מבט בלתי רגיל, ואף הייתה מלווה בבכיות. הרב חדקוב ניגש אחר הברכה לרבי ואמר כי הקהל בחלקו לא נכח במקום ואף הנוכחים לא שמעו טוב, והעיר כי הקהל לא שמע. הרבי עלה פעם נוספת ובירך כמעט מילה במילה כמו הברכה הקודמת. [ברשימה אחרת: ניגש רז"ג וביקש מהרבי שיחזור על הברכה, הרבי לא רצה. אח"כ עמד עוד הפעם הרבי, ואמר את הברכה בשינוי קצת].

בערב יום הכיפורים אחה"צ נכנס ל-770 הרה"ח ר' מאיר איטקין והיה ניכר שהוא אחרי אמירת "לחיים". בדרך לבית-הכנסת למטה הוא פגש בחתנו הרב דוד רפפורט ואמר לו, "אני מבקש ממך כשתגיע לזמן מאה-ועשרים לא תפחד. תיקח משקה וכך תעבור לעולם שכולו טוב מתוך שמחה חסידית" וסיפר לו את הסיפור הבא:

פעם, בערב יום כיפור, יהודי אחד בעל אכסניה, הושלך לבור הכלא על ידי הפריץ בעל האחוזה, כי לא שילם את דמי חכירת האכסניה שבבעלותו, זה כמה וכמה חודשים.

הוא לא ניסה להתחמק מתשלום חובו, ח"ו; פשוט, לא היה לו במה לשלם. רווחי האכסניה היו מועטים; משפחתו היתה גדולה; וביום התשלום, לא היה בידו הסכום הנדרש.

באותם ימים, כח שלטונם של בעלי האחוזות היה רב. בתוך תחומי אחוזתם, הם שלטו ללא מצרים. לכן, לאחר שהמתין ימים אחדים לקבלת התשלום, ולאחר ששלח כמה אזהרות, החליט בעל האחוזה לכלוא את החוכר ובני משפחתו בערב יום כיפור. הפריץ שלח להודיע לקהילה היהודית, שאם לא יקבל מהם את דמי החכירה שהצטברו, בסך 300 רובל – סכום לא קטן בימים ההם – יבלו בני המשפחה את שארית ימיהם בבור הכלא ויימקו שם.

מצות פדיון שבויים נחשבת כאחת המצוות הגדולות ביותר. וכך קרה שאחד החסידים, תושב ברדיטשוב, לקח על עצמו לאסוף את הסכום כדי לפדות את המשפחה. אף כי הסכום נראה הרבה מעבר ליכולתו, הוא החליט לעשות את המאמץ, כי ידע שחיי בני המשפחה תלויים בזה. בצרתם לא היה להם אל מי לפנות, ואם הוא לא יצליח לאסוף את הכסף, הרי הם נידונים למות בכלא של בעל האחוזה.

הוא התדפק על דלתות היהודים, וכיון שהיה זה ערב יום הכיפורים נענו האנשים באופן מיוחד ותרמו בעין יפה. אך הסכום היה רחוק מן הדרוש, כי אף הם, כמו האכסנאי, היו דלי אמצעים ולא היה בידם יותר. וכך, לאחר כמה שעות של הליכה מבית לבית, הוא הצליח לקבץ 50 רובל בלבד.

המשימה היתה 300 רובל, והוא הבין שבקצב הזה אין לו סיכוי לקבץ את כל הסכום לפני כניסת יום כיפור, ואולי לא יצליח אף פעם לאסוף את כל הסכום. הוא החליט לנקוט פעולה מהירה יותר, ופנה ללכת אל שכונתם של היהודים שסטו מדרך היהדות. אלה היו אנשים צעירים יותר שעבדו יחד עם בעלי האחוזות הגויים שמסביבם. הם היו די עשירים, אך דאגתם לאחיהם היהודים ולמסורת היהודית היתה מעטה. בכל זאת, הרי זה ערב יום כיפור, ואין זמן מתאים יותר לפנות אליהם.

בהגיעו לשם, ראה אולם מלא אנשים. היו שם יהודים שישבו ושיחקו בקלפים. העובדה שבעוד כמה שעות, יהודים בכל העולם יאמרו תפילת "כל נדרי", כנראה לא עניינה אותם. מה שעניין אותם הוא, לשחק בקלפים, לשתות וודקה ולנסות את מזלם בהימורים.

החסיד ראה שהשולחנות היו מכוסים בכסף. על כל אחד מהשולחנות היה די כסף לפדות את כל המשפחה. הוא נגש אל אחד השולחנות ואמר אל האנשים, "הלילה הוא ליל יום הכיפורים, בו ה' סולח לכל יהודי. מדוע שלא תעשו הכנה ליום הזה? יש לי עבורכם משהו מועיל שאותו תוכלו לעשות בכספכם. משפחה אחת שרויה בצרה נוראה. במקום לבזבז את כספכם בהימורים, תנו אותו למטרה נעלה".

בהתחלה התעלמו ממנו האנשים, אך החסיד לא הניח להם. לבסוף אמר לו אחד מהם, "אתה יודע מה? אתה רואה את בקבוק הוודקה העומד כאן על השולחן? זהו %96 אלכוהול", הוא מזג לחסיד כוס גדולה מלאה ואמר, "אם תשתה את כל הכוס הזאת, אני מבטיח שנאסוף מן השולחן שלנו בלבד, 100 רובל לטובת המטרה שלך".

בקרב לבו חשב החסיד, "איך אוכל לשתות כוס וודקה באחוז אלכוהול כה גבוה? בעוד כמה שעות מתפללים "כל נדרי", אחרי כוס אחת כזאת אהיה גמור, אין כל סיכוי שאוכל להתרכז בתפילה". אך מחשבה שניה דחקה את הראשונה, "אם הם יתנו לי רובל 100, יהיה לי שליש מן הסכום הדרוש עבור הצלת המשפחה. מה צריך לעניין אותי? שיהיה לי יום כיפור יותר רוחני לעצמי, או לעשות כל שביכולתי להצלת המשפחה? מי יודע כמה זמן יקח לי לאסוף רובל בכל דרך אחרת?". וכך החליט להענות לאתגר ושתה את כל הכוס. הצעירים קיימו את הבטחתם, ומסרו לו את הכסף. משם הוא התנודד לעבר השולחן הבא ואמר לאנשים, "ראיתם את חבריכם? זה עתה הם נתנו לי 100 רובל לעזרת משפחה במצוקה. מדוע שלא תעשו גם אתם אותו דבר?".

האנשים ענו לו, "אתה יודע מה? אנחנו נעשה אותו דבר, אם גם אתה תעשה את אותו דבר. אם תשתה כוס נוספת של %96, ניתן לך גם אנחנו 100 רובל". החסיד החל להתחנן על נפשו, "אנא, הלילה הוא ליל "כל נדרי", גם כך ראשי יהיה סחרחר עלי, אך אם אשתה כוס נוספת אהיה גמור ממש. הרי אתם עומדים לתת לי את הכסף בין כך, אז מדוע שתאלצו אותי לעשות דבר כזה".

אך ההוללים תבעו את מנת הבידור שלהם. "שמע, או שתשתה את זה או שתאמר שלום". שוב חשב החסיד, "מה יותר חשוב? החויה הרוחנית שלי ביום כיפור, או העובדה שאני יכול להוציא את המשפחה מבור הכלא יותר מוקדם?". הוא לא התלבט זמן רב. טבעי היה בעיניו, שכל כולו לא בא לעולם אלא לטובת הזולת ולא לטובת עצמו. וכך הוא סיפק להם את הבידור שבקשו, ושתה את כוס הוודקה. הם העניקו לו 100 רובל וכולם היו מרוצים.

לאחר זה פנה בצעדים כושלים אל השולחן השלישי, ושאל אותם אם יהיו מוכנים לתרום למען המטרה. הוא הסביר שעתה הוא זקוק לפחות מ-100 רובל. נותרו שעות מועטות עד יום כיפור, והם יכולים לאפשר למשפחה עניה לבלות את היום הקדוש מחוץ לבור הכלא.

הם לא התענינו בהסבריו, אך היו מוכנים להמשיך ולהשתעשע. לכן הצעתם היתה דומה לשל קודמיהם: 100 רובל תמורת שתיית כוס וודקה של %96. הוא כבר לא הרהר הרבה. ביחוד אחרי שתי כוסות וודקה, כבר היה נהיר לו: "תשכח על יום כיפור רוחני. מה שחשוב הוא להציל את המשפחה האומללה. הרי עם הכוס הזאת תוכל להוציא אותם לחופשי עוד היום". הוא שתה את הכוס השלישית והם נתנו לו את מאת הרובלים, כמובטח. עתה היה בידו כל הסכום הנדרש לשחרור המשפחה.

מותש כולו, פנה אל המשחקים, "אנא, אולי יכול אחד מכם לבוא עמי אל בעל האחוזה כדי לשלם לו את הכסף?". אין זאת, כי אוירת היום הקדוש כבר הורגשה באויר, כי הנה קם אחד המשחקים ממקומו, נפרד מחבריו והסיע את החסיד במרכבתו לביתו של בעל האחוזה.

בתחילה לא שמח בעל האחוזה למראהו של יהודי שיכור על מפתן ביתו. אך בראותו את שלש מאות הרובלים שמח ביותר. אחר שספר את הכסף, ציווה לשחרר את המשפחה לביתה. לא היה קץ לאושרם. החוכר רץ אל החסיד, חיבקו והודה לו בהתרגשות. אך החסיד לא היה מעוניין בתודות שהורעפו עליו, רק בקשה קטנה ביקש מן החוכר, "אינני מסוגל להגיע לבית הכנסת בכוחות עצמי, התעזור לי להגיע לשם?".

למותר לומר שהחוכר מיהר לעשות את מבוקשו, והביא את החסיד לבית הכנסת. שם הוא שכב על אחד הספסלים. הוא ידע שלהתפלל הוא כבר לא יצליח היום, אך לפחות רצה לישון בתוך אוירת יום הכיפורים.

עד מהרה החלו האנשים להתכנס לתפילת "כל נדרי". כל אחד נטל ספר תהלים לידיו, לאמירת תהלים לפני התפילה. כאשר רעש קולות המתפללים הלך וגבר, התעורר החסיד. בהתיישבו, ראה מולו את ארון הקודש פתוח ואנשים מוציאים ספרי תורה. אמנם כך נוהגים לעשות לפני תפילת "כל נדרי", אך האסוסיאציה הכי טבעית של יהודי הרואה ספרי תורה מוצאים מארון הקודש בלילה – ביחוד אם הוא שתוי – היא שמחת תורה.

וכך, קפץ היהודי מן הספסל, רץ אל הבימה והחל לצעוק "אתה הראת לדעת" – אלה הפסוקים שאומרים לפני ההקפות בשמחת תורה. כולם הביטו בו נדהמים: "האין הוא יודע? הלילה הוא ליל יום כיפור; בעוד כמה דקות נתחיל לומר "כל נדרי", איזה מין לצון הוא חמד לו? האם הוא שתוי?". הם כמעט עמדו לגררו ולהשליכו אל מחוץ לבית הכנסת, אך הרבי, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, הסתובב אל הקהל ואמר: "בל יגע בו איש. זכותו המלאה לעשות את מה שהוא עושה". רבי לוי יצחק, בצדקותו וברום מדרגתו הרוחנית, ידע את כל מה שעבר על החסיד באותו יום.

הוא החל להסביר לקהל, שחגי חודש תשרי באים לפי סדר מסוים בכוונה תחילה. אין זה סתם במקרה שאחרי ראש השנה בא יום כיפור, ולאחריו חג הסוכות, ולאחריו שמיני עצרת ושמחת תורה. פתיחה רוחנית חדשה מתחילה בראש השנה, והיא הולכת ומתחזקת עד שהיא מגיעה לשיאה בשמחת תורה.

"האדם הזה", אמר בהצביעו על החסיד השתוי, "עשה מעשה של מסירות נפש עצומה. הוא הקריב את עבודת יום הכיפורים שלו כדי להציל משפחה יהודית. אך הוא לא ויתר על יום כיפור; הוא פשוט דילג מעליו. מסירות הנפש שלו אפשרה לו לעקוף את כל הדרגות שבדרך, ולהגיע היישר אל שיא העבודה הרוחנית של חודש תשרי – אל הדרגה של שמחת תורה"...