קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ז' תשרי תשכ"ה


בבוקר בשעה 9:30 נכנס הרבי לזאל ואמר כל הקדישים שבתפלה ולא התפלל. ואח"כ נסע לבית אמו, ובשעה 11 יצאה הלוי' והיו הרבה אנשים והי' מהמזכירות. כ 12 אוטובוסים נסעו לאוהל והרבה פריוואטע מכוניות. באוהל, צעק הרבי שיעשו סדר כאן כבוד הנפטר ושכל הבחורים ילכו מכאן. הרבי בכה הרבה בהקדיש של סתימת הגולל, ואח"כ נסע הרבי לביתו של אמו. ושם התפללו מנחה. הרבי אמר שבכל תפלה שיכנסו לו בחורים ואברכים. ועשו הגרלה מי שיכנס בכל יום. ואורחים יכולים להכנס בלי הגרלה. בדלת הי' שומר הר' דוד ראסקין ובכל תפלה ותפלה קראו בפתק מי יכנס. אחרי כל תפלה נכנסו הרבה בחורים לנחם את הרבי. הרבי ישב על הארץ וקרע קריעה.

בערב באו הרבה גדולים. בבקר בא הרבי מסקולין, בערב בא הרי"ד סולובייציק, אז הי' שם גם פיקראסקי, קליין, ועוד. סולוביציק והרבנים דיברו עם הרבי כחצי שעה הם דיברו בענין אבילות. הרבי שאל לסולבייציק שכתיב שצריכים להתאבל וכן שצריכים להיות ביו"ט בשמחה, גם שיעשה עניני אנינות בצינעה. והרי זה בסתירה, כי אם הוא שמח איך יכול להיות באנינות ופלפלו בזה, וגם פיקארסקי התערב באמצע. מנחה בערך התפללו רבע לשלש. ומעריב רבע לשמונה.

היום חיכו ממעריב עד שעה 11 על הסאטמרער, והגיע בשעה 11 והי' הרבה אנשים שעמדו בדלת להכנס להרבי בזמן שהגיע הסאטמער. והי' דוחק גדול אז כל האנשים התחילו לעשות מקום בשביל הסאטמער ועלה בקושי. ובזמן שנכנס הסאטמער נכנסו אז בחורים ומיד אחרי 5 דקות הגיע הסקולענער עוד פעם. והתחילו לעשות בשבילו מקום אבל לא יכלו וכמעט שרמסו עד שתהחילו לזרוק הכובעים מהראשים. אז נתנו לו מקום. ואחרי כמה דקות הגיע המונקאטשער והתחילו עוה"פ לדחוף. אבל מספרים שבזמן שהרבי דיבר, אז הסטמר לא הי' שם כבר והסטמר ענה משהו אחר מה שהרבי דיבר. והי' לסקולענער דיבורים כעשר דקות. וכן להמונקאטשער דיבר הרבי הרבה זמן וקירב אותו הרבה. בכלל המונקאטשער הוא צעיר.

בשעה 8:00 הגיע הרבי מביתו. מיד התפרסם ב-"770" שההלוויה תצא בשעה 11:00. בשעה 9:15 [ברשימה אחרת: 9:30] יצא הרבי מחדרו לבית הכנסת לומר את הקדישים. כאשר הרבי התחיל באמירת הקדיש הראשון, התחיל לבכות, עצר קצת והמשיך. כך היה גם בשני ה"קדישים" הנוספים בכי עצור.

בשעה 11:05 יצא הרבי מ-770 כשחבילת ספרים בידו, נכנס למכונית ומשם נסע במהירות לבית אמו. הרבי נכנס פנימה ויצא אחר המיטה*.

לפתע הבחין הרבי שר' יוסף גולדשטיין מנציח את ההלוויה במסרטה והקפיד על כך מאוד, וכמה שניות הביט על מעשיו [התרעומת באה לידי ביטוי בתנועות בידיו הק' כשכופף את ידו של גולדשטיין עם המצלמה עד הרצפה – דבר נדיר]. אחר המשיך לעקוב כשהוא מלווה במבטו הק' עד שהוכנס הארון למכונית החברה קדישא.

באותו רגע שאל היכן מחצלת הפלסטיק (הכוונה כנראה לזו שניתז עליה דם כשפרץ השטף דם) וכן פיסת עץ מסויימת, הסובבים הודיעו כי הכל מסודר והבחינו שמרוצה מכך.

מבית הרבנית ב-1418 רח' פרזידנט צעדו ל-"770" דרך רח' קינגסטון.

אחר כך יצאו לבית-העלמין. כ-12 אוטובוסים נסעו וכן הרבה מכוניות פרטיות. הרבי ביקש כמה פעמים שהבחורים לא יעמדו שם ("מה עושים כאן הבחורים?").

כן ביקש שהנשים לא תלכנה אחרי המיטה. רצוי שלא ילוו בכלל אבל דבר זה קשה לביצוע... כשהחלו בקבורה שאל הרבי בתמיהה: היכן הפלסטיק (הנ"ל)? אך הדבר נעלם משום מה. לרבי כאב הדבר מאוד. כל אחד התבקש לחפש במקומו, אך לשווא. הרבי מתבטא: "הניחו לי. מדוע נדחפים? רואה אני שאיאלץ בעצמי לעשות סדר".

ולאחד הנוכחים פנה ואמר: "אין כל מצווה להידחף".

אחר כך פנה פתאום לעבר המכונית מתוך חשש שאולי השאירוהו שם. אך הדוחק והעומס והקברים הפזורים לא אפשרו מעבר קל ומהיר, לכן נמנע מכך. הרבי החל לצעוד לעבר הרכב ותוך כדי הליכה דחף אנשים. בסופו של דבר נמצאה האבידה.

אחר כיסוי הקבר אמר הרבי, ככל הנראה, פרקי תהילים מסוימים, ולאחר מכן קדיש.

אז החל לבכות זמן ממושך ללא הפסק וכמעט שלא יכול לגמור. הקהל כולו, עליו נמנה המון רב ובו בלטו אדמו"רים, רבנים וראשי ישיבות מכל חוגי הציבור, היה באבל כבד, וזמן רב ארך עד שהרבי סיים את הקדיש.

כנהוג התייצבו בשורה. הרבי חלץ נעליו ושוב ביקש שהבחורים לא יעמדו בשורה. הסתכל לצדדים, העיף מבט על הקבר הטרי והתחיל לצעוד. כשעבר סמוך לאוהל כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע נכנס לדקתיים, יצא ונכנס למכוניתו שהסיעה אותו לבית אמו ז"ל, ברחוב פרזידנט ושם התפללו מנחה.

שמעתי ממקורות שעד עתה היו די מוסמכים, שבמשך הלילה שבין הפטירה והקבורה הרבי מסר הוראות שונות בקשר לעניינים של "פיקוח נפש" הן בגשמיות והן בעניינים רוחניים כמו שיגור שליח מיוחד למקום סודי בו שוהים חיילים יהודים. הרבי אף ענה בקשר לשאלה האם לערוך השנה "כינוס תורה" – בחיוב.

במשך ימי ה"שבעה" נערכו הגרלות להתפלל במניין של הרבי אולם אורחים נכנסו בלי הגרלה. ר' דוד רסקין שמר אצל הדלת ובכל תפלה ותפלה קראו בפתק מי יכנס.

הרבי ביקש שייכנסו – הכוונה כנראה לאנ"ש – אחר תפילת מנחה. כולם נכנסו בשורה, הרבי יושב על ארגז קטן, הבחורים עוברים ושותקים והרבי מביט בסימן פליאה כתמה מה הם עושים פה.

כשהגישו (מיד לאחר הפטירה) את רשימת חלוקת המשניות של אלה שהתחייבו לסיימם עד יום-הכיפורים שאל הרבי שליט"א: "עד איזה יום כיפור?... וענה הרב חדקוב כי עד יום כיפורים זה. אמר הרבי שליט"א: "א קורת רוח, קורת רוח מרובה", וחזר ואמר "זייער א גרוייסן קורת רוח!" (והביט ברשימה) "אין ספק שימלאו הבטחתם"**.

1. מזכרונות המשב"ק, ר' דובער יוניק ע"ה: ההלויה היתה בשעה 12 בצהרים לערך. את הקריעה (לאחר הטהרה) עשה הרב זלמן דוכמאן ז"ל, ובאותה שעה הרבי פרץ בבכי בפעם הראשונה מאז הפטירה.

2. מזכרונות המשב"ק, ר' דובער יוניק ע"ה: ביום ראשון לאחר תפילת מנחה ביקש ממני הרבי להביא לו את התהלים של אביו זצוק"ל, ומובן שמלאתי מיד את הבקשה. לאחר תפילת ערבית בקשה הרבנית חי' מושקא ע"ה שאוודא שהחלונות סגורים ושאכין לרבי מים לנטילת ידים, ואף אמרה לי איזה ספל לקחת מביתם לשם כך. לאחר שכל המנחמים עזבו נשארו בבית רק אני והמזכיר הריל"ג. בשעה 11:30 אמר לנו הרבי "גייט געזונטערהייט א היים. ע"פ דין מעג איך בלייבן אליין ווען ס'ברענט לייט [על-פי-דין מותר לי להשאר יחידי כשאור דולק].

יצאנו אפוא מהבית. בלילה שלמחרת, ליל ערב יום הכפורים, היה המזכיר ריל"ג במקום בלאו הכי, לצורך הכפרות.